אודות לרום - מקום של בריאות

סיפור על אבא
רוצה לספר סיפור על בן אדם… על בן אדם מיוחד, יקר ללבי ובעצם בזכותו אני היום כמו שאני.. בן אדם הזה הוא אבא שלי.
בזמן מלחמת העולם השנייה משפחתו הבינה את סכנת הקיום למשפחות יהודיות באוקראינה והצליחה לברוח למקום יותר בטיחותי ליהודים. אבא נולד ב1947 באוזבקיסטן,
שנתיים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הוא נולד במשפחה יהודית קלסית וגדל לפי הערכים ומנהגים האלו, בבית דיברו איידש, נתנו שמות יהודיים לילדים, חגגו חגי
עם ישראל, אכלו מצה בפסח והלכו לבית כנסת למרות שכל זה היה לא מקובל ודי מסוכן בזמנו. כרגיל כמו בכל המשפחה יהודית היה יחס מיוחד כלפי ילדים ,אפשר להגיד דאגת
יתר, וכמובן ערך גבוה ללימודים.
אבא סיים בית ספר ואחרי זה התקבל לאוניברסיטה לפקולטה להנדסת בניין וסיים בהצלחה גדולה. מיד אחרי אוניברסיטה הוא קיבל תפקיד מהנדס ראשי בעירייה טשקנט ]עיר
הבירה של אוזבקיסטן[ וכך התחילה הקריירה המוצלחת .תוך 20 שנה הוא ניהל את אתרי הבניה הגדולים ביותר בעיר ופיקח על חברות גדולות מאוד בתחום הבנייה. גם בגלל
התפקידים החשובים וגם בזכות מאפייני האישיות כמו אמינות, נדיבות, יכולת עבודה אדירה, רצון לתת לזולת הוא מהר מאוד הגיעה למצב ששמו היה מוכר לכולם, במיוחד
במגזר היהודי. הרבה אנשים הגיעו אליו עם בקשות שונות. בתור ילדה זכור לי כשאבא היה מגיע מעבודה אחרי יום קשה וארוך היו מגיעים הביתה הרבה אנשים כדי
לדבר או לבקש או לקבל יעוץ או אפילו סתם להכיר אותו. וכמעט בכל המקרים הוא ניסה לעזור ולהושיט יד.
בגיל 42 התחילו בעיות הבריאות. אחרי בדיקות רבות התגלתה מחלת סכרת. באותו זמן עוד לא הייתה מודעות למחלה הזאת, והוא לא התייחס ברצינות למצבו, הוא המשיך
להתנהל כאלו לא קרה דבר ,לא הקפיד על תזונה נכונה ובעצם הזניח את מצבו הבריאותי. כבר אחרי 5 שנים , התחילו בעיות יותר רציניות כמו גנגרנה] זיהום בכף
הרגל[ שהביאה לקטיעת אצבעות בכף הרגל, אחר כך התחילו בעיות בריאה והוא הגיע למצב שבו הראייה שלו נפלה ב-%80 והוא נאלץ לעבור כמה ניתוחים בעיניים. בשלב
הבאה נפגעה מערכת העצבים והוא איבד תחושה בכפות הידיים ובכפות הרגליים. אחרי כן היו הכליות שהפסיקו לעבוד ובשנתיים אחרונים של חייו הוא היה מגיע לדיאליזה
פעם ביומיים. תוך 18 שנה המחלה הזאת לאט לאט, צעד אחרי צעד הפכה בן אדם גבוהה, יפה ובריא לבן אדם נכה, שבגיל 60 שנה לא היה מצליח לשרת את עצמו.
כל השנים האלו ראיתי בעיניי איך אבא שלי סובל, זכורים לי טוב מאוד כל הכאבים אחרי כל טיפול דיאליזה , זכורים לי כל הפחדים לפני כל ניתוח, אבל הכי זכור לי את ויכוחים
בזמן כל ארוחה. כל פעם שראיתי ששוב הוא אכל מאכל עם סוכר או קמח לבן הייתי יוצאת מדעתי ותמיד הריב היה מתחיל במילים" אבא בבקשה , אסור לך" והוא היה משיב
לי "מי אמר שאסור, מותר, מותר הכל " אחרי זמן קצר אני הבנתי שהוא היה פשוט עייף מאוד מהמילה " אסור" , היה עייף ממצבו , חסר עונים, היה עייף מהתלות שלו באנשים
אחרים.
כבר יותר מ10 שנים אבא שלי לא איתנו, אבל גם אחרי 10 שנים הכאב של אובדן לא פחת כלל.
בשנים האחרונות הרצון לעשות למען הזולת שסובל ממחלת סכרת גדל מאוד ,והיום אני כאן כדי כדי לחזור על מילים המוכרים לי עד דמעות "
מי אמר שאסור, מותר, מותר הכל“